החלטה בתיק בש"א 2263/13 - א'

1.        מונחת לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי מרכז. בפסק-הדין, שניתן ביום 13.1.2013, התקבלה תביעתם של המשיבים לאכיפת הסכם מכר דירה, וניתן צו המצהיר כי הם זכאים לקבל את החזקה בדירה ולהירשם כבעלי הזכויות בה.

2.        הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 24.3.2013, ועמה בקשה לעיכוב ביצוע. בקשה זו האחרונה הועברה לטיפולו של כבוד השופט ח' מלצר, שבהחלטתו מיום 24.3.2013 הורה על הגשת תגובות לעניין עיכוב הביצוע, כאשר בינתיים ניתן צו ארעי המונע בין היתר נקיטת הליכים לפינוייה של המבקשת מן הדירה. 

           הבקשה להארכת מועד הובאה לטיפולי. דא עקא, שבקשה זו הייתה חסרה פרטים חשובים - כאמור בהחלטתי מיום 27.3.2013:

כך למשל, הטענה כי "[מועד] ההמצאה אינו ידוע" אינה מניחה את הדעת; בעל-דין המבקש ארכה להגשת ערעור נדרש להודיע מתי הומצא לו פסק-הדין נשוא הערעור, מה גם שבענייננו יש להניח שפסק-הדין הומצא לעו"ד נחום, שהוא גם האפוטרופוס של המבקשת, ועל כן מתבקש שיודיע מתי בוצעה ההמצאה. יש להדגיש כי ככל שההמצאה בוצעה בסמוך לאחר מועד פסק-הדין, הרי שלפנינו איחור ניכר. כמו-כן יש להסביר באופן ברור את סיבת העיכוב בהגשת הערעור (כך למשל בבקשה נטען שהמבקשת שכרה את שירותי משרדו של עו"ד מססה רק ביום 18.3.2013, אך לא הוסבר מה הסיבה להשתהות זו ומדוע לא הוגש ההליך קודם לכן - בין באמצעות האפוטרופוס עו"ד נחום בין באמצעות עו"ד אחר).

           על כן אפשרתי למבקשת להגיש תצהיר משלים.

3.        מעיון בבקשה ובתצהיר המשלים, שהוגש ביום 7.4.2013, עולה כי לטענת המבקשת (באמצעות באי-כוחה), מועד ההמצאה של פסק-הדין של בית המשפט המחוזי אינו ברור, ועל כן מוגשת הבקשה להארכת מועד "למען הזהירות". עוד נטען כי מצבה הרפואי-הנפשי של המבקשת קשה, וכי נוצר בשל כך קושי בתקשורת עמה, לרבות בכל הנוגע להגשת ערעור. בשלב מסוים - כך נטען עוד - החליטה משפחתה של המבקשת לשכור את שירותיו של עורך-הדין מססה, והדבר נעשה ביום 18.3.2013 (זאת בנוסף לעו"ד נחום, האפוטרופוס לדין של המבקשת, שייצג אותה גם בבית המשפט המחוזי, ופנה עוד בחודש פברואר לבית המשפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, אשר התקבלה בכפוף לתשלום הוצאות המשיבים והפקדת עירבון כספי בסך 100,000 ש"ח). עוד טוענת המבקשת כי בהליך בבית המשפט קמא נפלו פגמים, וכי הסעד האופרטיבי שניתן בפסק-הדין קשה, לאמור: פינוי המבקשת מביתה. 

4.        המשיבים מצדם מתנגדים למתן הארכה. לשיטתם, הניסיון להציג את המבקשת כקורבן יש בו משום היפוך היוצרות, שכן הם-הם הקורבנות של התנהגות המבקשת - כפי שעולה גם מפסק-הדין המנומק של בית המשפט המחוזי. המבקשים מלינים על התנהלותה הדיונית של המבקשת לאורך השנים, שיש בה משום סחבת וניצול לרעה של הליכים - הכול בעודה מחזיקה בידיה הן את התמורה עבור הדירה, הן את הדירה עצמה. עוד טוענים המבקשים כי התצהיר המשלים שהוגש מטעם המבקשת אינו מציג כל "טעם מיוחד" למתן ארכה, והאמור בתצהיר אף אינו מתיישב עם פרטים שצוינו בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי. המשיבים גורסים גם כי סיכוייו של הערעור להצליח - קלושים, וכי אין הוא אלא בבחינת ניסיון להרוויח זמן נוסף ולדחות את פינויה של המבקשת מן הדירה.

5.        נוכח חוסר התאמה שנתגלה בין התצהיר המשלים שהגיש עורך-הדין נחום לבית משפט זה ביום 7.4.2013 לבין האמור בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה על-ידו לבית המשפט המחוזי, בעיקר בכל הנוגע למועד המצאת פסק-הדין של בית המשפט קמא, הוריתי (בהחלטתי מיום 21.4.2013) כי עורך-הדין נחום יגיש תצהיר-מבהיר. תצהיר אכן הוגש (ביום 23.4.2013), ואתייחס לאמור בו מיד.

           לאחר ששקלתי היטב את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה - לא בלי היסוסים - כי דין הבקשה להתקבל בכפוף לתשלום הוצאות בשיעור הולם.

6.        המועד להגשת ערעור בזכות על פסק-דין הוא תוך 45 ימים מיום מתן פסק-הדין (תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; להלן: התקנות). כלל חשוב הוא שבעלי-הדין נדרשים לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על שיקולים כבדי-משקל. כך, הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין והגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. היא מסייעת לניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה (ראו בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (4.4.2000)). לפי תקנה 528 לתקנות, שמורה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת ערעור, זאת בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד, ובכל מקרה ומקרה יש להפעיל איזון בין כלל השיקולים הרלוונטיים (ראו גם בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה(30.3.2011)).

7.        בפתח הדיון, יש להיזקק לטענתה של המבקשת בדבר חוסר ודאות באשר למועד המצאתו של פסק-הדין. טענה זו - אומר מיד - מעוררת קושי של-ממש. ככלל, בעל-דין הפונה לבית המשפט בהליך של ערעור, לא כל שכן בעל-דין הפונה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, נושא בחובה ובאחריות להבהיר לבית המשפט מתי קיבל לידיו את פסק-הדין של בית המשפט קמא. מועד ההמצאה הוא פרט בסיסי והכרחי בבחינת בקשה להארכת מועד, ובעל-דין שאינו מציג נתון זה לבית המשפט נדרש ליתן לכך הסבר מניח את הדעת. הסבר כזה לא מצאתי במקרה שלפניי - אף לא לאחר שניתנה למבקשת הזדמנות נוספת להציגו.

8.        כאן המקום להבהיר, כי בתצהיר המשלים שהוגש ביום 7.4.2013 (עליו חתום עורך-הדין נחום) נטען כי מבדיקה שערך משרדו של עורך-הדין מססה עלה כי במערכת "נט המשפט" יש דיווח בדבר המצאה לעורך-דין נחום ביום 28.1.2013, אך "לא ניתן לאמת זאת" ולקבל את אישור המסירה. עוד נטען כי גם במשרדו של עורך-הדין נחום לא נמצא תיעוד בדבר תאריך ההמצאה. דא עקא, שאני עצמי מצאתי את אישור המסירה במערכת "נט המשפט" ללא קושי, ומכל מקום לא ברור כלל ועיקר מדוע אין רישום מדויק במשרדו של עורך-הדין נחום באשר למועד ההמצאה; ויודגש, כי אין מחלוקת שהייתה המצאה לעורך-הדין נחום.

           יותר מכך: בתצהיר מיום 7.4.2013 נכתב (על-ידי עורך-הדין נחום) כי לפי מיטב זכרונו "חלפו כ- 5 שבועות מהיום בו קיבלתי את פסה"ד". דא עקא, שבבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 21.2.2013 - בקשה שעליה חתום עורך-הדין נחום - נכתב כי פסק-הדין התקבל במשרדו "לפני כ- 3 שבועות"; ועוד נכתב כי "לאחר קבלת עותק פסק הדין, הודיע הח"מ [עורך-הדין נחום] על כך לאחים, ואלה החליטו להגיש ערעור על פסק הדין, ואכן הח"מ שוקד על הכנתו בימים אלו". כאמור לעיל, בהחלטתי מיום 21.4.2013 התבקש עורך-הדין נחום להסביר את חוסר התאמה בין מועד ההמצאה שצוין בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 21.2.2013, לבין המועד המשוער שצוין בתצהיר המשלים מיום 7.4.2013. בחנתי את תצהירו הנוסף של עורך-הדין נחום שהוגש ביום 23.4.2013, ולא מצאתי כי הובהר כל הטעון הבהרה. די שאומר כי גם בתצהיר זה אין הסבר מניח את הדעת מדוע לא תועד אצל עורך-הדין נחום מועד המצאת פסק-הדין, באופן שלא יהא צורך לדון בהערכות ובהשערות, ומדוע אין התאמה בין הערכת-הזמן שהוצגה בתצהיר מיום 7.4.2013 לבין הערכת-הזמן שהוצגה בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי.

           בסופו של יום, דומה כי אין עוד מחלוקת שיש לראות ביום 28.1.2013 כמועד המצאת פסק-הדין של בית המשפט המחוזי. משמעות הדבר שהפנייה לבית המשפט העליון בבקשה להארכת מועד (בצירוף הערעור עצמו ובקשה לעיכוב ביצוע), ביום 24.3.2013, נעשתה באיחור.

9.        בלי להמעיט מן הקושי הטמון בעובדה שהבקשה להארכת מועד הוגשה ללא הפירוט הראוי, ולכאורה גם ללא דיוק בנתונים הרלוונטיים (למעשה, נדרשו שני תצהירים משלימים כדי למלא חסרים מסוימים), הרי שאין זה השיקול היחיד. באיזון הכולל יש להביא בחשבון כמה נקודות נוספות.

           ראשית, האיחור בסופו של דבר הוא של עשרה ימים - איחור שאמנם אינו זניח, אך גם אינו גדול במיוחד. שנית, במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי (ביום 21.2.2013) הובהר במפורש כי ישנה כוונה לערער על פסק-הדין, וכי בא-כוח המבקשת שוקד על הכנתו של הערעור. עובדה זו יש בה כדי להקטין את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיבים על סופיותו של פסק-הדין. שלישית, בבקשה להארכת מועד ובתצהירים נטען כי מצבה הנפשי של המבקשת הקשה על הגשת הערעור במועד. בלי להרחיב בעניין המצב הנפשי - סוגיה הנוגעת בגופו של הערעור - אומר כי לנימוק זה אין משקל רב במסגרת הבקשה שלפניי, ולו מן הטעם שלא מצאתי הסבר מפורט ומשכנע לכך שלא הוגש הערעור, או למצער הבקשה להארכת מועד, בטרם חלוף התקופה הקצובה בדין (אזכיר כי למבקשת יש אפוטרופוס לדין, הוא עורך-הדין נחום). רביעית, מדובר בהליך של ערעור בזכות, ותוצאת ההליך בבית המשפט קמא כרוכה בפינויה של המבקשת מן הבית שבו היא מתגוררת (כאמור, בית המשפט המחוזי עיכב את פסק-הדין בכפוף לתנאים, וכעת תלויה ועומדת בקשה לעיכוב ביצוע לפני כבוד השופט מלצר; כמובן שאיני מביע כל עמדה בעניין זה). אדגיש, כי ער אני לקביעותיו של בית המשפט המחוזי המבוססות על ממצאים עובדתיים, וער אני גם לטענותיהם של המשיבים בדבר הפגיעה בהם נוכח התמשכות ההליכים בעת שהמבקשת מחזיקה בדירה ובכסף גם יחד. עם זאת, יש להדגיש כי במסגרת השלב המקדמי של בקשה להארכת מועד יש לנקוט זהירות בהערכת סיכויי ההליך (בש"ם 6229/11 דון-יחיא' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה (10.1.2012)).

           לאחר ששקלתי את כל הנתונים הנזכרים לעיל - ואדגיש כי מדובר במקרה גבולי - מצאתי כי האיזון הנכון הוא ליתן אפשרות למבקשת להגיש את הערעור, אך זאת בכפוף לתשלום הוצאות הולמות למשיבים. אני קובע לפיכך כי הערעור יתקבל לרישום, ובלבד שהמבקשת תגיש לבית המשפט עד ליום 2.5.2013- הוא התאריך שנקבע להגשת תשובתה לתגובה בעניין עיכוב הביצוע - אישור בדבר תשלום הוצאות המשיבים בגין הבקשה שלפניי, בסך של 5,000 ש"ח. מובהר בזאת כי אי-הגשת אישור כאמור, במועד (ולא תינתן ארכה נוספת), יביא לכך שהערעור לא יתקבל לרישום.

           החלטה זו תומצא לצדדים ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.